Banner Top
You are here:עמוד הבית/ביקורות/יערה בן-דוד, עיתון 77

יערה בן-דוד, עיתון 77

 

האם יכול מקום לרדוף כך?

מאת: יערה בן -דוד

פורסם ב- "עיתון "77, גיליון 394, ניסן-אייר תשע"ז, אפריל -מאי 2017

שם ספרה של מירי גלעד עם התצלום על עטיפתו הם כרטיס ביקור טוב מאין כמוהו לעולם שִירִ י שכולו הכָלָה של מושאי אהבה וכמיהה למקור צמיחתה בילדות. ממנו נגזרים קטעי חיים רבי משמעות עבורה, ובהם דמויות משפחתיות, תמונות מצב ותחושות בתהפוכות הזמן.

האישי והקולקטיבי שזורים כאן בעיקר בחטיבת השירים הפותחת ובשיר הראשון בספר שהוא כספינת הדגל שלו: האב הגוחן מעל עריסת הינקות אינו אוטוריטה עליונה ומנוכרת. הוא:ְ "ּכאָב גדול ללא צו אלוהי/ ללא מסע אינסופי של שלושה ימים..." והמטאפורה המקורית של הנחת הראש "בעריסות עיניו" ממצה את טיב מבטו החם, המבטיח המשכיות: "עדיין רוחצת בבריכת המבט הראשון שזרח אל חיי// נושאת את אורי הגנוז אל פניו של אהובי".

אך במקביל  לשִמחַת החיבור לטבע ששורשיו בבית ההורים, מתקיימים העצב והקינה על המוצאות את המקום ואת הדור שטיפח אותו באהבה ובתקווה גדולה. בתוך כך נמשך המבט גם למראות מאתרי נוף אחרים בארץ ובעולם. בחושים החדים נקלטים "קליפות מלחמה", "להבת ציפורים" הפורצת מענף כרות, שיירי "עיתונים שרופים/ מתעופפים מעל בכיו של הירוק", וכן הלא נודע האורב "מכל מה שמכורבל, רדום ואורב/ ואסור באזיקים".

תחילה זו חוויית "נוף רדום" המזַמן אותנו לערוגת התות ולעץ התאנה ששתל האב כשעדיין לא ארבו הסכנות ו"איש לא נגס אז באור". הנטיעות האלו עם דמותו המגוננת והנוסכת כוח הן שובל הזיכרון המכונן, הטבוע בבת המקום ומלווה אותה, גם כשהדברים מקבלים תפנית ו"זרזירים כיסו שמים שקופים/ ביׂשרו עלטה ומסע שמעבר לכוחנו". במציאות העכשווית "רק קרן אחת ביקשנו שתבקע מבעד לסדק/ ונשמע את מלמול המים בתוכנו", נאמר באחד השירים היפים המקרינים בצד המשאלה גם תהייה גדולה על הטלטלות שפקדו את המקום התם והבראשיתי, ההיולי והחף מפניות.

מירי גלעד משתייכת למשוררי הטבע הארצישראלי (אנדד אלדן, יחיאל חזק, סבינה מסג ואחרים), השוקק בעלי כנף ועצים למיניהם, עתירי גוון, דימויים והנפשות, בהם "ברוש דק.../ נע במשורה כפורט על שמים/ המתמסרים לשארית אהבתו" ודקלים ש"לשונם זהירה בדיבור העליון.../ נוטפים דיו ירוק בקליגרפיה מיומנת בחלל האוויר". ניחוחות הנוף החי נמסכים בכל אחת מתחנות חייה, גם כשהיא מרחיקה למקומות אחרים לפרקי זמן שונים. דומה שזרותו של המקוםֵ האחר נוטה להתפוגג ככל שרכיביו מזכירים את המקום שבו בחרו הוריה "לנעוץ את יתד נפשם": "איכר שוויצרי שב לביתו,/ ואני, ככבשה זרה, מתמהמהת מול רעד הזמנים/ שָבָה אל מיטת השדה להניח את ראשי/ על כר אהבתם של הורי".

אין מדובר פה בשירה אורבנית הרוקעת "אני כאן", אלא בּכָ אניּות מפעימה בנוכחותה של נשמת נופים ברעננותם הטבעית, והיא עבורה הפשר, ההסתברות והמשענת. "צמאון העננים לרגב ולעשב" מזכיר כמובן ש"כאן על פני האדמה" )רחל( מתנהלים החיים, לא "בעבים מעל", שהרי "זה לא אנחנו שמגביהים מבט אל השמים/ֵאֶּלה השמים שמתדפקים על חלונות עינינו/ מבקשים מעט אדמה לגעת במראה החיים". אבל מתברר שהכמיהה אינה חד כיוונית: "הנוכל להבחין בכמיהת צמרות להרות את הרוח/ להינשא עם התנועה הגדולה מעלינו.../ האם ניוותר תמיד בגובה הגזעים/ נשקה את גומות העצים".

מתוך מודעות עצמית גבוהה משתפת אותנו גלעד בדילמה המתבקשת: "האם יכול מקום לרדוף כך את האדם המתרחק,/ האם יכול אדם להשיב פניו ריקם". אם תרצו, זאת ברכת המקום שהמשוררת תישאב אליו תמיד בהקשרים שונים. אך האם תמיד נוכל להתנחם בזרימה שלנו עם מחזוריותו של הטבע, כשמדובר למשל בפרידות כואבות מאהובי נפש, בהיותן חלק מתפיסת ההמשכיות, האף־על־פי־כן והחיים המתחדשים? אהבת המקום והשיבה אליו, כחלק מהדי־אן־ איי של המשוררת, מלווה בכאב מהול בספק: "מקום הולדתי בא אלי.../ עודנו מאמין שאשיב מבט לאחור/ וכל אשר היה אמור להימוג/ יעלה כגבעות רחוצות לאחר המבול".

בהווה של איומים קיומיים למיניהם היא נאחזת ברגע שלפני, ביפה, בטוב ובשלם: "רגע לפני האש ההיא/ היער נטף דבש ופרפרים והסתיר נהר חופשי.../ הדרך התפתלה אל ההר כנפש כמהה.../ חמלה היתה בשתיקת העצים". מי שמתרפק על הרגע שלפני, ירא ממה שצופן בתוכו הרגע הבא. האם ישמיע חבטה, או אולי "רחש היד הלוטפת ידית כניסה/ בשער הנפש".

אבל דומה שיותר מאשר האחיזה במקום, תנועת החיים היא המושכת ומרתקת. מסקירת המרקם הרבגוני של רגעי חלוף למיניהם (בשיר 'רגעים'( היא מגיעה למסקנה ש"לא המקום שעליו מונח המבט,/ החולף נותר בנו". ומכיוון שכך, "טוב הרגע שאיננו יודעים ובכל זאת נישאים".  

ההפנמה של רחש הצמיחה בטבע וההתמזגות הטוטלית בו, העולות מתהליכים פיזיים של היריון ולידה הנתונים בזמן, ניכרות ב'בתי הרה', שבו ההזדהות עם חוויית האושר של הבת מניבה את השורות היפהפיות: "שנים כיירתי את בטנה ההרה/ להטמין בה את אוצרותיי המתכלים.// גרפתי שביל בתוכי אל מעבה היער...// ארבתי לחיות צמאות.../ חתכתי סבך במהלומות אהבה/ עד כי לא הבחנתי בידי שתפחו לענפי עד/ מוכנות להחזיק לה קורות רקיעים". האימהּות כקשר בין־ דורי מוצק, היא גם מסימני השורשיות ותנועת ההמשכיות הטבועים בשירים, כאשר הבת לא רק "הרה את אימהותי המתחדשת", אלא גם "את אמי המתרחקת ברשרוש אחרון של קיום".

חטיבה גדולה של שירים מוקדשת לאם בתקופה האחרונה לחייה ונחתמת בשיר צלול ונוגע המתאר את תהליך הפרידה האיטי ממנה ואת רגע מותה, שבו היא מתמזגת עם הטבע, קרקע מחייתה: "במקום שבו נשמטה אמי מזרועות החיים/ צומחות בגינה גרברות זקופות דם/ מנענעות את קולה/ מיישרות את גווה/ משיבות לה חזות מדויקת של טמירות גלויה". שירי האם מנכיחים תחילה דמות חזקה שמבטה "עתיר חיים", קולט ומַפנים דברים ויוצר שיח יומיומי עם הבת, ההופך אט־אט לשיח ֵאילם. המשוררת עוקבת בדריכות אחר תהליך דעיכתה ונאחזת ברגעים קונקרטיים שנצרבו בזיכרון. במות האם - "זמן חייה מתגולל עתה בשדות כמו פרי שלא נקטף.../ ציפור תוהה מבקשת להציל ממנו זרע ועסיס".

ההתרפקות היא גם על דמותו הצנועה והערכית של האב: "היה דבר מה בתנועת השיבולים שלא פסק מלמלמל:/ בית, אדמה, אבי אבי". השביל אל בית ההורים שכבר "אינו מזהה" את הבאים "התכסה צעדים זרים הנחפזים אל החיים". זכר ההורים מוביל את המשוררת לעקבות שהשאירו מאחוריהם, למשל בעיירת הולדתו של האב, ומתחבר ל"דיבור חפור בפצעי רגבים".

השיר החותם מסּפֵּר על קופסת צבעים יפה, שבילדותה הונחה בארון. אמנם צבעיה דהו עם הזמן, אבל לא פג "כוחם החבוי לבעור מתוך יָדַי/ להצית בי משהו בלתי משוער". למרות כאב  החֶסר והגעגוע, שיריה עשירי הגוונים והמבע של מירי גלעד אינם מוותרים על הבהובי אור ותקווה, ויש בהם הפנמה מרגשת של שבילי חיים וקיום שנולדו ונצרפו מחדש בכוח המילה