Banner Top
You are here:עמוד הבית/ביקורות/שלומית כהן-אסיף, הארץ

שלומית כהן-אסיף, הארץ

 

השביל התכסה צעדים

מאת: שלומית כהן-אסיף. פורסם בעיתון הארץ 20.10.2016

כל כך הרבה יופי כואב יש בשיריה של מירי גלעד. היא לוכדת רגעי חיים, מפרקת אותם לפרודות של עבר ושל הווה, של קיים ונעלם, שבכולם מסתתרת האופטימיות

שירה נטו. לא תמצאו פה אחרית דבר של פרופסור זה או אחר, גם לא זר מחמאות שגורות על העטיפה האחורית. בקובץ השירים החדש של מירי גלעד "מקום הולדתי נוקש על גבי" תמצאו שורות כמו: "לא ידעתי איך להתאים את כף לבי לכף היד", או: "באין עדים גם היד התמה נשלחת אל אבן להיות כלי ליצר לב האדם", ועוד: "השמחה שלמדתי מאבי/ היתה שמחת השיבולים המלאות". והמקלדת אינה מתאפקת ומצטטת עוד שתי שורות: "וגם אם נמעד, מוטב כי נמעד/ בין חרציות לוהטות".

ב–13 פרקים משובצים עשרות שירי הקובץ, שמסתיים בצירוף "ריח האדמה". ואכן זה הריח שמלווה את הקורא לאורך השירים. מלים וצירופים כמו אדמה, זריעה, נביטה, שיבולים גבוהות, שתיקת הפרי, התפרצות הפרי, עשב הזמנים ועצים — כל אלה חוגגים בשירים וגם בצילום העטיפה.

שיריה של גלעד הם שירי התבוננות בטבע, בחוץ ובחלון שאינם אלא התבוננות באדם, בכאבו ובפחדיו. התרחשות חיצונית מתגלגלת להתרחשות פנימית, מה שסמוי מן העין הופך לגלוי והגלוי הופך לסמוי. היא מבחינה בנגן רחוב מזדמן, בילדה שרודפת אחרי יונה ובאביה החרד מריצתה אל החופש. גלעד מצלמת בעיניה אנשים שהגורל לא היטיב עמם. אשה בסין, בשתי זקנות "שבשרן רפוי מלהכיל את כובד הימים", שלוש נשים המפטפטות בשכונת התקווה כשברקע פחי אשפה: "אוספות את שאריות התקווה/ ומניחות בסל חייהן/ עוד קליפות של החמצה".

אילן אסייג

ברגישות רבה היא מצליחה ללכוד רגעים ברורים לא־ברורים של חיים, נוגעת בכאב ומפרקת אותו לפרודות. היא מצלמת תנודות ותנועות ומתרגמת אותן למשהו מזוקק. ואלה מתמזגים בזיכרונות הילדות שלה. כמו עץ הנאחז בשורשיו היא נאחזת בזיכרונות של מקום ושל זמן ותוהה: "האם יכול מקום לרדוף כך את האדם המתרחק/ האם יכול אדם להשיב את פניו ריקם?" ואם לשפוט לפי שם הספר, המקום הזה נוקש על גבה. לאורך השירים יש תחושה שהמשוררת יודעת שגם ההווה ייהפך אט אט לזיכרון נוקש.

גלעד נולדה בקיבוץ ניר־עם שבדרום להורים ניצולי שואה. הבריחה, העיר, הלחם, החיפוש והמקלט — כל אלה מפעפעים בשירתה, בקובץ זה כמו גם בשניים שקדמו לו: "שעה אחת ביום" (1997, פרס ביכורים מטעם משרד החינוך) ו"רגע על פני האדמה" (2011), שגם הם ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. היא יוצאת למסע בעקבות הוריה, חוזרת לבסרביה, מקום הולדתם ומקום אובדן משפחתה. והיער של שם והיער של כאן מפתחים דיאלוג ומעצימים את המתח בין העבר להווה.

היא כותבת על ירי הקסאמים משערי עזה, על ההד ועל הדממה שלאחר הנפץ. היא כותבת על מוות ויותר מזה על גסיסה, ומלכדת זאת לתנועת החיים ולתנועת הנפש.

מה שמוסיף יופי לשירים הנפלאים שבקובץ הוא המבט החומל (כן, שירה טובה באה לדעתי מן החמלה) ואותם חרדה, כאב וחיפוש מתמיד ומנוגד בין הזרימה החולפת־מתחדשת ובין האבן הסטטית. מצד אחד באר שתוקה, טיפות תפילה, צימאון העננים, אוניות הגוף, גלים, מים, גשם, שלג. מצד אחר, האבנים שיש להן זיכרונות משלהן. בעקבות מות האם ("נשמטת מזרועות החיים") היא כותבת: "אבני המדרכת ריקות/ אינן נושאות את שמחת בואנו לקראתן./ השביל התכסה צעדים זרים הנחפזים אל החיים".

בין האבן למים יש שירים שעניינם ארספואטיקה. "לא תיתני לגן להתמוטט מולך/ תישאי אותו בשאריות עינייך/ שהפכו ליד כותבת". ועוד: "מזון לילי של מלים יספיק רק עד הבוקר". ובמקום אחר: "נמלאתי גרעיני מלים/ כמו לחם המכיל את האדמה, היד/ והאור". גלעד מלכדת את המלים הכואבות והחודרות עם אדמה, גרעינים ושיבולים, אותן שיבולים שנשזרות בשירים והופכות את האדמה ואת השיר לרחם, תרתי משמע.

המשוררת מגיבה בשיריה לאקטואליה ולמציאות הבלתי אפשרית פה, כותבת שיר על אסון השריפה בכרמל, על "ערימה של מהדורת חדשות". קולו של קריין הרדיו "המבשר": "איש לא נפגע ולא נגרם נזק" נשמע באירוניה כשיר ערש מרגיע.

השירים החודרים נעים במעגלים של פסימיות ואופטימיות, יש בהם הרבה מן הפיוס. מצד אחד מות ההורים, מוטיב מרכזי ומפעים בשירים, מהצד האחר — הולדת הילדים והנכדים. בשיר "היום שבו נולדה בתי", התכתבות נפלאה עם שירו של עמיחי "ביום שבו נולדה בתי לא מת אף איש". הבת הפרטית שלה נולדה על רקע המלחמה ורעם התותחים. "היה מי שניתק מן הבעירה... היה מי שניתק מחבל הטבור".

ואחרי הכל, השירה שלה מביאה הרבה נחמה ותקווה. על האם האופטימית גם בשלהי חייה היא כותבת: "מאמינה רק בדלת פתוחה/ ובשליחים שעוד יבואו". וגם באהבה היא מאמינה: "רחקת ממני מרחק חדר ודלת/ אני מצפה לך מרחק הרים ונהר".

גלעד היא גם חוקרת ספרות, שעסקה בעבודת הדוקטורט שלה בשני יוצרים האהובים עלי במיוחד: וירג'יניה וולף וס. יזהר (העבודה עובדה לספר "מסע אל חוויית הרגע", רסלינג, 2013).

השירה של גלעד מבקשת לעצור את מירוץ החיים ולו לרגע קט. ורק כשעוצרים אפשר להתבונן, להריח, להקשיב ולתהות. היא מספרת על נבגים שגנבה מיערות נורבגיה בבגרותה, ועל קופסת צבעים שגנבה בילדותה. גניבת הצבעים בערה בכף ידיה של הילדה. לימים סיפרה בשיר על הקסם בגניבה ובניכוס יופי העולם על צבעיו: "כמה יופי יכול להיות בגניבת צבעים חרישית/ בגניבת עלים/ בגניבת צלילים/ בגניבת ריח אדמה". ואני תוהה: כמה יופי כואב יכול להיות בספר אחד?