"האמנו", אמרה אמי, "כל-כך האמנו", כך הייתה עונה לי אמי, ניצולת שואה, כששאלתי אותה איך היא וחבריה לקיבוץ החזיקו מעמד במלחמת השחרור, שם על הגבעה על גבול עזה, כשהתגוררו באוהלים, חסרי אמצעים ובסכנת נפשות. "האמנו", חזרה ואמרה, "כל-כך האמנו".
השבוע החלטתי לברר שוב במה האמינו. נסעתי לפגוש את חברתה בת התשעים ושאלתי: במה האמנתם? "בממשלה, במנהיגים, הרגשנו שכולנו בונים משהו חשוב יחד, שיש שותפות מוחלטת בינינו", ענתה לי.
אכן, המדינה הזו קמה על-ידי אנשים צעירים שיצאו לדרך, תרתי משמע, והיו לגיבורים, לא רק כי הם בנו מדינה, אלא כי הם לקחו את חייהם בידיהם והיו הגיבורים של חייהם. גיבור צריך להתמודד, גם להיכשל, גם להיאבק, אך הוא ימשיך את הדרך כי יש לו כלים להתגבר. כי האופק נשאר פתוח.
בשנות השמונים עזבנו אני ואישי את הקיבוץ עם שני ילדים קטנים. היינו חסרי כל. ולמרות שיצאנו לדרך ללא תמיכת הורים, וללא בית משלנו – הרגשנו שהכל פתוח. התגלגלנו רבות בעיר ובכפר, במרכז ובפריפריה, בארץ וקצת בחו"ל – שני שכירים "החיים בכבוד" (כך קראו לזה פעם – זוכרים?), חסכנו פרוטה לפרוטה ובנינו את ביתנו ואת חיינו.
היום זוג צעיר ללא אמצעים מרגיש כי הכל סגור ונסגר. גם אם בני הזוג הם משכילים וחרוצים; גם אם הם מאמינים כי מקומם רק כאן, גם אם הם, רחמנא לצלן, בעלי ערכים ציוניים והומניים.
מדובר בערך העצמי של אדם צעיר הבונה את חייו במו ידיו. כך הוא הופך להיות הגיבור במסע חייו – אין בכך כדי לומר שאתה עושה מעשים חריגים ונשגבים דווקא, אין זה אומר שאתה מוגדר כ"מצליחן", שאתה ברשימה הנכונה, או שאתה מפורסם ל-15 דקות/שניות.
גיבור הוא אדם המצליח לנהל את חייו – "להתפרנס בכבוד" כבסיס לחיים שיש בהם ביטוי ליכולות, לחוויות חיים שונות וחשובות מאין כמותן כדי לחתור לחיים משמעותיים.
היכולת להרגיש עצמאי מבחינה כלכלית, התחושה כי אני מצליח להשיג את מטרותי (הצנועות), היא חווית חיים מכוננת. וזה מה שנגזל מעבר לביזה הכלכלית המדוברת. יש במדינה צעירים מוכשרים רבים, הנכונים למאמץ כדי לבנות ולהיבנות. אך האופק של תשתית הקיום הבסיסית – כגון דיור או חינוך לילדיהם – הולכת ומתרחקת. השבר הזה הוא לא רק כלכלי.
"אתה יוצא מן היער ובידיך זהב והוא הופך לאפר", כתב חוקר התרבות ג'. קמפבל. נכון, הייתה גם תמימות יתר ב"האמנו, כל-כך האמנו" של אמי וחבריה, אך היה אז מרקם חברתי של שייכות ועשייה משותפת, שהניבה תוצאות פנומנליות. והייתה הנהגה שיצרה אמון, והציגה חזון, והוליכה מתוך דוגמה אישית. אלה היו ההדים שעוד זכיתי לשמוע בימי הצעירים. איתם יצאתי לדרך.
צריך להשיב את הגזילה. מדברים רבות, ובצדק, על גזילת אוצרות המדינה. אך גם את האמון בחברה, בהנהגה גזלו; את הזכות הנפלאה שמעניקה לצעיר לבנות את חייו גזלו. גם את הזכות לתרום לחברה גזלו – כי אין לו זמן. כי הוא בתוכנית ריאליטי של הישרדות. אם משפחה צעירה עם שלושה ילדים פעוטים צריכה לשלם 8,000 שקל (!!!) לגני ילדים, ו-5,000 שקל לשכר-דירה, אז הכמות (החשבון בבנק) מוחצת את האיכות.
"זו לא רק הכלכלה, טמבל" – זה ערך החיים שלנו.
והיכן התלמיד וההורים בסיפור הזה?
"העיקר שיהיה לו טוב", אומרים אצלנו. מישהו אחר כבר יקח אחריות. ועוד אנו אומרים: "שהילד ילך בכיף לבית הספר" – אבל לבית הספר צריך ללכת כדי לעבוד, להשקיע, ללמוד מחויבות מהי, לקחת אחריות
▪ ▪ ▪
הכפלת השכר, הקטנת הכיתות, החזרת שעות לימוד – אין בהם די לשיפור מערכת החינוך. היכן התלמיד וההורים (קרי: החברה הישראלית) בהתדרדרות מערכת החינוך וההישגים? מורים טובים וראויים לא יישארו או יחזרו למערכת החינוך כל עוד נורמות ההתנהגות והלמידה יישארו כפי שהם.
אחריות אישית – קוראים לזה
ויקטור פרנקל, הפסיכולוג היהודי הנודע, שעבר את השואה, וכתב את הספר "האדם מחפש משמעות", הציע כי במקביל לפסל החירות בחוף המזרחי בארה"ב, יוקם פסל האחריות בחוף המערבי. זאת בשל תרבות בה האדם נוטה להטיל את האחריות על האחר ועל נסיבות חייו, ומסיר אחריות מעצמו. לטענתו, גם כאשר מקדשים את ערך "מימוש עצמי" על-פי סולם מסלו, כערך עליון, יש לאזנו על-ידי אחריות לסביבה בה אתה חי. "אין לראות את העולם כמכשיר בלבד או כאמצעי אל המטרה של הגשמת עצמו", כתב. תפיסתו הפסיכולוגית – הלוגותראפיה – "רואה בקבלת עול האחריות את עצם מהותו של קיום האדם".
ומה קורה בין כתלי בית הספר?
פרופ' אסא כשר תאר סוטואציה מוכרת זו באחת מהרצאותיו: כאשר הילד היקר שלי אינו מצליח בלימודים – מי אשם? בעצם כולם: שרת החינוך, מנכ"לית משרד החינוך, מנהלת בית הספר, המורים, היועצת, החברים – מי לא? אני ההורה, רק רוצה בטובת הילד, לכן, איני מפעיל שום סמכות לגבי הילד שצופה בטלוויזיה 4 שעות (זה הממוצע שנמצא על-פי סקר לגבי הילד הישראלי), או מסתובב בקניון (זה הבילוי המרכזי של הילד הישראלי על-פי מחקר סוציולוגי). משום מה אף הורה לא מבין את הקשר בין ממצאים אלה לבין השקעה, אחריות והשגים ראויים בלימודים.
"העיקר שיהיה לו טוב", אומרים אצלנו. מישהו אחר כבר יקח אחריות. ועוד אנו אומרים: "שהילד ילך בכיף לבית הספר" – אבל לבית הספר צריך ללכת כדי לעבוד, להשקיע, ללמוד מחויבות מהי, לקחת אחריות. "אני סומך עליך שלא תכשילי אותי, כי מורות לספרות הן נחמדות", אמר לי תלמיד חביב לפני בחינת המגן שלו…
נורמות למידה ונורמות התנהגות קלוקלות של תלמידים (המגובים לעיתים מזומנות מדי על-ידי הורים רגישים ומתחשבים) הן לב לבה של ההתדרדרות ההשגים בחינוך, (מלבד כמובן, בעיית כיתות גדולות, משכורות). לא יום ארוך או ארוחה חמה, לא תוכניות חדשות ולא שיטות מיובאות יהיו הבשורה.
כאשר 40% מהתלמידים (לפחות…) לא מכינים שיעורי בית, ומורה בכירה, ראויה ומוערכת, אומרת: "הפסקנו לתת שעורי בית כדי לא לאבד סמכות", תלמידים, ולא המורים, הם אלה שמסירים אחריות. כי למורה אין אמצעי הענשה, והוא נתון למכבש רייטינג מצד תלמידים והוריהם.
כשבעיות משמעת וחוצפה גוזלות זמן לימוד יקר, ואינן אמורות להשפיע על הציון – "כי זה משהו אחר"…מן הראוי שנבין כי הצרוף הקטלני של חוסר אחריות וחוסר משמעת של ילדינו (בבת עיננו, שבבית הם כל כך נחמדים…), נקבל תוצאה בלתי נמנעת של התדרדרות בחינוך הערכי ובהשגים לימודיים.
מכאן הדרך קצרה וישירה לכל תחומי החיים בחברה הישראלית, החל מהתנהגות בכבישים ועד נורמות בכל מערכות השלטון והחברה הלוקות בסמפטום "הכתר החלול": סמכות ללא אחריות.
מתוך הכרות עם התנהלות בית ספר בינלאומי באירופה, הייתי עדה לתנאים פשוטים ביותר הממנפים את איכות החינוך למרומים: הרגלי לימוד המטילים אחריות על התלמיד, קרי: לימוד עצמי והכנת שיעורי בית ללא עוררין, נורמות התנהגות ברורות ומקפידות הנוסכות ביטחון בתלמידים ואוירה נינוחה, כלומר: לא צועקים, לא דוחפים, לא מתפרצים לדברי האחר, לא מתחצפים… למעשה, יוצרים "גאוות חנוניות" כגאוות יחידה. וזה עובד! ראיתי את זה במו עיני, זה קיים עלי אדמות! בכל דרישה מהתלמידים מודגשת האחריות – אחריות לעצמך, לזולת, לסביבה.
לזה לא צריך תקציבים
אנשים טובים עם כוונות טובות במרומי האקדמיה והפוליטיקה מעלים את נושא החינוך לכותרות, אך צריך להיות "שם" – להיכנס למעבה היער, כדי לא להחמיץ את העיקר: לא דרושה מהפכה גדולה אלא דרוש שינוי חד של נורמות. וזה בידינו – בידי כל אחד ואחת מאיתנו. גם אם מסתבר שנורמות קשה יותר לשנות מאשר לחוקק חוקים חדשים, וודאי קשה יותר מאשר לייצר תוכניות חדשות- חדשות לבקרים.
כאן דרושה מראה
ההורים, קרי: החברה האזרחית – מהם נדרשת אחריות רבה יותר על ילדיהם המתוקים ("הוא רק ילד", "זה רק מעשה שובבות","אי אפשר להתחשב בו יותר?") לפני שבאים בטענות לכל העולם ואשתו; לפני שמתמכרים לקיטורים ולהאשמות לכל עבר. הו, כמה קל כשמישהו אחר אשם! וכמה מענג להאשים את המורים…! אחר כך את המנהלים, המפקדים, השרים, הכבישים, הציוד, מי אמר שאחריות היא דבר קל. אבל הטלת אחריות רק על הזולת היא נזק ממשי: ערכי, חברתי-לאומי.
ואם מצהירים (לרוב רק מצהירים) כי חינוך הוא השקעה טובה לעתיד, אז אחריות היא הבסיס לכל עסק טוב. חינוך שאין בו אחריות כמוקד, הופך להיות בעיה בכל מערכות החיים. גם בניהול מדינה, בסוף הדרך. ובזה אנו עסוקים היום. לא כן?
(בעקבות ביקור בתצפית מול עזה, תצפית של כתבים מכל העולם בעת מבצע "עופרת יצוקה")