רגעים של אושר

בטרם נכנס בסוד רגעי האושר שביצירתם, נאמר כמה דברים על חוויות הרגע בחיינו.

אנו חיים בתרבות של מירוץ אחר העושר והאושר, מפטמים עצמנו ברגעים של עוד ועוד, חשים כאילו בצבירה של רגעים עמוסים נמצה את החיים ונהיה מאושרים יותר. אלא שאנו מוצאים עצמנו בתזזית וברעש, בהתרוצצות אינסופית, כאילו חתמנו על מנוי ל'הנוסע המתמיד'.  רגעים אלה אינם רגעים היכולים להוביל לחוויה של אושר. אלה רגעים המזכירים יותר את מסורת ה- "אכול ושתה כי מחר נמות" בתרבות ובספרות. הם מבטאים הדוניזם ונהנתנות מן הרגע ללא התחשבות בעתיד. אנחנו אוהבים "חטיפים", קרי: רגעים חטופים, כאלה שמיד יבואו אחריהם רגעים חטופים נוספים. נדמנו לנהגים בנסיעה מהירה על אוטוסטרדה. מלבד שכרון מהירות, איננו רואים, שומעים, מריחים, או חווים משהו באמת. עוברים ביעף.

לעומת זאת, רכיבה על אופניים או הליכה ברגל מאפשרים לנו שהייה כדי לחוות את המקום ואת עצמינו. רוצה לומר, התעכבות, השתהות הם שמעניקים חוויה של התמלאות. כמיהה לרגעים מעין אלו נמצא לרוב ביצירתו של יזהר:  "להאריך את הרגע, את הפתוח המיוחד שבו. את ההתמשכות אין כלום. עוד רגע להמתין. ימתין הכל. העולם שימתין. שישתקו, שיקשיבו, שלא יזוזו, שיטעמו את הדבר, שלא יתחילו עוד הדברים שלאחר כך, שיתמשך מאליו…"[1]

הכמיהה לרגע של מלאות, היא כמיהה לחוויה של 'היות' נתון בתוך הרגע, שכמוה כצלילה אל תוככי חוויה של נוכחות טוטלית של "כאן ועכשיו". זהו רגע שבו אתה משובץ בעולם כחלק מרקמה גדולה;

לרגע כזה נכסף, לדוגמא, החייל בני, ב"ימי צקלג":

 "כפי שמרגיש כולי את הרגע הזה, נכון. ואני משלים. לא מחוץ ולא מנגד. אלא יחד עם… אני חי את הרגע הזה. לא את הסוער, לא את צלוף האש, לא את המתפוצץ, כי אם את זה. של אמת פשוטה ולא יהירה, שריח עפר לה. רגע רחב ידיים, נקי מכל קטנות. ואם רק אאזור כוח, ואם לא אתרגש מדי ולא אקלקל, יהיה זה הרגע, הכאילו סתמי-מקרי, הרגע הזה העמוק, רגע חסד, אם אדע להיותו כראוי – יהיה פתאום אני משובץ בעולם, קבוע בו, בענק, נמצא בו בלתי נפרד[2]"…

למעשה, אנו מדברים על הבחנה בין רגע פוסט-מודרניסטי לבין רגע מודרניסטי. בעוד שבמודרניזם חווית הרגע מתקשרת לאושר כחוויה שיש בה התמלאות, התחברות אל הוויה רחבה, התבהרות, הרי שהרגע הפוסט מודרניסטי הוא רגע קליפי, מנותק מרצף כלשהו, ללא עומק, ללא משך, קופצני ולא מקושר. הווייתו היא ניתוק – לא מחרוזת של רגעים אלא חרוזים מתפזרים לכל עבר ללא חוט מאגד.  ההתמסרות לתרבות הפוסט מודרנית גורמת לנו לאבד את הקשרים בין הרגעים, המעניקים לנו הסבר והבנה, תחושות של שייכות, רציפות ושורשיות. אין הרגשה שיש המשכיות למה שהיה לפני כן, לדור קודם, לתפיסות עולם קודמות. לא נבנית גם ציפייה "עם גוף ורגליים" להמשך שיבוא – וכך אובדים קשרים המעניקים משמעות לחיי אדם. נוצר ואקום, ולעיתים אומללות.

לעומת זאת, יש רגעים היכולים להוות חוויה המכילה את "מלוא המציאות ועומק החיים שבכל רגע", כפי שהגדיר חוקר התרבות א. אאורבך בספרו הנודע: "מימזיס". לתפיסתו, הרגע הבודד הוא המשמעותי; כך גם יכול להיות אירוע בודד. 'רגע' – יכול להכיל חוויה משותפת לכל בן אנוש, לטענתו. חוקר תרבות נוסף, ארנולד האוזר, מגדיר את השינוי בתפיסת הזמן כ'עליונות הרגע' – ומצביע על מרכזיות ההווה הרגעי והחולף בחוויה האנושית. החיים נתפסים כהוויה דינאמית, בלתי נדלית – הוויה המעמידה את  ההווה הזורם במרכזה. ההרגשה היא, שכל תופעה היא מצב חולף שלעולם לא יחזור; שעליונותו של הרגע על הקביעות וההמשכיות משקפת מציאות שאיננה הווה אלא היא התרחשות מתהווה; לא מצב כי אם תהליך. כל רגע יכול לנקז לתוכו עומק של חוויה.

רוצה לומר, רוח התקופה של המודרניזם הכתירה את הרגע כהוויה משמעותית – החיים כבר לא נתפסים כסיפור אחד מתפתח, אלא כמחרוזת של רגעים, כתנועה גלית הנעה מרגע לרגע. אין תנועה זו מונעת מתוך תהליך של סיבה ותוצאה דווקא; אין בה שיאים דרמטיים בהכרח, ולא זיקוקי דינור (שמתפוגגים ולא משאירים את חותמם).

האם זה כל מה שיש? רגעים בבחינת שאריות שאנחנו אוספים על גחוננו? 

על פי עולמן של דמויות מרכזיות ביצירתו של ס. יזהר, (וביצירות חשובות נוספות ורבות) רגעים של אושר הם רגעים שיוצרים זיקות ולא ניתוקים, שיש בהם יצירתיות ולא צבירה, דיאלוג ולא רעש קיומי, תובנה ולא מרדף אחר סיפוקים מיידים, היפתחות אל הוויה רחבה ולא היבדלות בגבולות 'אני' נרקסיסטי.

אושר הוא רגע שכולו שלך, לא בבחינת רגע של ניכוס אגואיסטי, אלא רגע שבו נעצרים על מנת לאצור שלמות: " ולהרגיש בעוז מלוא יחודו של רגע מלא, ושלם, ועגול, ורק פרטי."[3]

הכמיהה לאושר היא עצומה, כמו גם גודל הציפייה והפנטזיה של התגשמותו. אך לא בחצוצרות וצלצולים מגיע האושר. לא רגעי שואו ה"גדולים מהחיים" (המובטחים לנו בתרבות הרייטינג), הם אלה המביאים לנו אושר, כי אם אלה העמוקים, האינטימיים, המרחיבים את תחושת הקיום.

האושר נמצא לרוב ברגעים מינוריים, פשוטים: "ויודעים פתאום כי זה כאן פשוט מאד, פשוט לגמרי, וכי צריך לרצות רק דברים פשוטים, וגם להיות ככה, פשוט וישר…"

 רגעים אלה, מעטים ככל שיהיו, אין בהם יומרה של "מרשם" לחיים של אושר כאילו שערי גן עדן נפתחים לפנינו. אלה הם הבהובים וגילויים הבוקעים כמו "גפרורים ניצתים בחשכה", כפי שמהרהרת לילי, האומנית, ב"אל המגדלור" (וירג'יניה וולף).

רגע של אושר הוא התגשמות של כיסופים אדירים לחוות את החיים במלוא חיוניותם, במלוא האותנטיות כחוויה פנימית. הכיסופים יכולים להוליך אל התעוררות הנפש (בשפת החסידות) – התעוררות, ולו לרגע, אל חווית "אני חי".

רגע של אושר נושק לרגע של התגלות. משהו פורץ אל תוך השגרה ומשאיר חותם שיש בו התעלות, תובנה, דיאלוג, תחושת אחדות, פליאה, או אישור החיים בכל חיוניותם. גם אם האושר אינו מופיע  באופן מוגדר– תחושת האדם (או הדמות הספרותית, או הדובר ביצירה) וחוויתה הפנימית מעידים על פריצה מזרם ה-non- being (הזרם הסתמי של הקיום) על פי מושגיה של וירג'יניה וולף, אל רגע של מלאות – moment of being . ואכן, אם נפנה גם אל יצירתה של וולף נמצא רגעים אלה כשיאים ביצירותיה כמו ,לדוגמא, "רגע זה של יוני" (מתוך "מרת דאלוויי") כאשר מרת דאלווי[4] יוצאת לרחובות לונדון לקנות פרחים לקראת הנשף האמור להיערך בביתה. יציאתה הופכת למסע של הלך אלתרמני, המלקט רגעים בתחושה של קרשנדו קיומי, עד כדי יצירה של "רוממות מיוחדת במינה". מרת דאלווי מוצפת בחיוניות שיש בה קריאה מחודשת של חיים – "כל שאהבה; החיים; לונדון; רגע אחד של יוני". בשובה לביתה התבוננה סביבה בחפצים, באנשים, באורות, הקשיבה לקולות כמתוך התעוררות עזה של אושר, וחשה "אוצר גנוז של רגעים נפלאים".

תחושה זו דומה לתחושתו של קאמי השב לעיר הולדתו באלג'יריה על חוף הים התיכון: "אני אוהב חיים אלה בכל ליבי ורוצה לדבר בהם בלי מעצור: הם מוסכים בי גאווה על היותי אדם… אדרבא, יש ויש: שמש זו, ים זה, לבי המדלג בנעוריו, גופי שטעמו טעם מלח והנוף רחב-הידיים שהאהבה והתהילה נפגשות בו בצהוב ובכחול… הכל כאן מותיר אותי בשלמותי, איני מפקיר מאומה מעצמי ואיני לובש שום מסכה: די אם אאריך רוח ואלמד את תורת החיים הסבוכה השקולה כנגד חוכמת החיים שלהם".[5]

אין זה אלא אישור של החיים ושל האני, הנובע מתחושת התמזגות עם הטבע, התמזגות חושנית-גופנית עד כדי פריצת גבולותיו של האני אל העולם, לאו דווקא התבצרות ב'אני גדול' . התחושה (ולא האידיאה) הנוצרת היא של מלאות, של איחוד ניגודים; תחושת חיים אינטנסיבית – נוכחות גאה. האושר מציף.

תפיסה תרבותית-מנטלית נפוצה של האדם המערבי מכוונת לכך שהאושר יימצא בהצלחה, בצרכנות, בהתעצמות, בחיים סוערים, בהתמקדות בקידום אישי. במילים אחרות, האדם המחפש את האושר מפנה את הפנס אל עצמו כמרכז, מקיף עצמו במעין חומות גבוהות של "יחיד ומיוחד" עד כדי ניתוק מהסובב אותו. אולי זו הסיבה להתגברות המצוקה דווקא, ולתחושות הניכור והחרדה. לעומת זאת, נמצא רגעי אושר מתוך היפתחות ופניה אל הסובב – אל הזולת, אל המרחב, אל השמים ומתוך כך עולה וגואה הרגשה של  גדולה. כך חש הדובר מתוך התבוננות במרחב:

".. ואתה, גם אתה, מתמלא ונושם גדולה ומתרחב גדול מנשימת מלואה… כי מה עוד יש יותר מן היותר הזה, מה עוד מעבר לגדול הזה…"[6]

כלומר, לא בגיבוש 'אני' אינדיבידואליסט, סולן, מכונס בעצמו כפרודה נבדלת, יימצא  האושר אלא בחוויה של היות משובץ בעולם כחלק מרקמה גדולה -  זהו ייעוד החיים, להיות נתון בתוך הוויה כבתוך ידיעה צלולה:

"להרגיש בשלמות. להיות. חליל אחד בתוך התזמורת. לא ברור? מה להגיד. אולי ככה: מתחילה ולא ממילא. מתחילה ולא בירושה. בהכרעה ולא בהמשכיות. אבל להיות צומח. ולא להיות חצוי. להיות אחד. כולי נתון-נתון. ושזה יעוד שלי. לדעת. להבין. לאהוב. ללכת. לדעת, סוף סוף, בצלילות ובבהירות דברים שלי, ושל העולם סביב."[7]זוהי חוויה של התחברות, אחדות, התגברות על היות חצוי ומנותק. אינך גולה עוד. אתה בבית הפנימי שלך. ואמנם, מתי אנו מאושרים אם לא מתוך חוויה של אינטראקציה עם מישהו או עם משהו מחוצה לנו; נתונים לחוויה של מוזיקה, של היות בטבע, של מפגש מיוחד עם אדם אהוב.

רגע של אושר יכול לנבוע גם מתוך זיק של תובנה, ידיעה חדשה, לאו דווקא רציונאלית או ורבאלית. זו יכולה להיות חוויה של ידיעת המקור – הפרימיה מטריה של הקיום: "יודעים פתאום מהו עצם גלעינו של עולם, ומהו האושר לדעת את הגלעין" [8]  . רוצה לומר, נגלה המקור, "המקום הראשון", אותו מחפש האדם במסע (ב- quest ) השרשי והרוחני של חייו. "היכן הוא המקום הראשון, הראשון"- זהו המשפט הפותח את "מקדמות" – הרומאן האוטוביוגראפי של ס. יזהר[9].  חיפוש המקור מוכר לנו משיבה לזכרוות ילדות, מחיפוש האב או האם באופן ממשי או סמלי, מחיפוש בית, זהות וכו'. רגע של נגיעה בגלעין הקיומי כתובנה או כחוויה גם הוא יכול להיות רגע של אושר . 

 לבסוף, אושר הוא גם רגע של פליאה הגואל אותנו מתחושת הניכור בעולם. הוא גורם לנו להרגיש בני בית, כי הפליאה יוצרת זיקה ביננו לבין ההוויה כשאנו חלק ממנה. ההתפעלות יוצרת תחושה שבה אתה חווה את העולם, מרגיש, משתייך. אתה נתון בתוכו.

זו יכולה להיות פליאה של האדם המאמין בבחינת "מה רבו מעשיך יה" ; זו יכולה להיות פליאה שבחיי היומיום (קרי: ברגעים "בנליים") – פליאה שמשוררים ואמנים חווים לנוכח הדברים הממשיים, הנוכחים שסביבנו:

"הממשות המדהימה של הדברים

היא תגליתי מדי יום ביומו.

כל דבר הנו כפי שהנו,

וקשה להסביר למישהו כמה זה משמח אותי

וכמה די לי בכך…" (פ. פסואה[10] )

פליאה יכולה להיות חוויה מינורית, המתעוררת לנוכח כמעט כל דבר קיים, ולו זעיר וטריוויאלי, או מראה אקראי, מוכר ושגרתי לכל עין:  "…רוצה מתחילת ההתחלות. ממקום שהדבר נולד. את ההתגלות… ואולי תהא זו תמונת איש אוכל פת בחלב לאור מנורה לאחר יום עמל גדול."[11] 

זו תמונת חיים "קטנה", רגעית הנוסכת שלמות ואושר של אדם הנתון במלאכת החיים באופן המשלב עשיה ומנוחה, מאמץ ורוויה; מעגל היממה הושלם ועמו מעגל יומו של אדם השב אל ביתו, תרתי משמע.

חוויה כזו של פליאה היא מנת חלקנו כילדים המגלים את העולם מדי יום. דוגמאות לכך נוכל למצוא ביצירותיו של יזהר "הנמלט" או בספרו האוטוביוגראפי "מקדמות". רגע של אושר, אחד מיני רבים, פוקד את הילד למראה  פריחת שושנים לבנות שהוא רואה בעת טיול עם אביו. הפריחה נראית לו כבוקעת "אל תוך הכלום הגבוה שמעבר… והמראה מכיל באותה עת גם פרטי פרטים וגם שלמות, ועד כדי כך הוא מפליא במין אושר, שלא היית מאמין שהוא אפשר, או שיכול להיות כזה בעולם ושאין יותר ממנו בשום מקום ובשום זמן ולעולם לעולם ועד היום"[12], וכך הלאה. הילד חווה ראשוניות בכל דבר, בכל מקום. האינטנסיביות הזו של פליאה היא, אכן, נחלת הילד. הילד, מעצם טבעו חי את ההווה מרגע לרגע, אך עם זאת, כולנו ממשיכים לבקש את אותו הקסם כל חיינו. הוא אינו נשכח עם התבגרותנו לכדי מחיקתו מהנפש.

אם כך, רגע של אושר מתהווה מתוך הרגשה של היות נתון בתוך הוויה רחבה וגדולה המעניקה רגע של חסד: "… ובמרכז הדברים הנכונים ורבי הערך, הכל הומה בך, הומה פה, מכל עבר (אולי לנשול נעלים, לכרוע ברך?) – הרגשה של תיאום, חבוק בתוך החיים כפי שהם, בתוך הדבר השלם, אשר הוא הוא הדבר, בגדולתו אין-סוף…"[13] . חווית המלאות, השייכות, ההתחברות אל הוויה גדולה גובלת בחוויה רליגיוזית, שלא לומר קדושה, גם לגבי אדם חילוני השקוע בהמולת החיים.

כפי שאמרנו, לא נגיע למחוז האושר כתחנה אחרונה במסע. נוכל לזכות ברגעים שגם ללא טקס הכתרה והכרזה פומבית נדע כי הם רגעים של אושר.