מסע אל חוויית הרגע בחיי היומיום וביצירתם של וירג'יניה וולף וס. יזהר , הוצאת רסלינג, 2013
"נפלאים, נפלאים עד אין חקר חייו הגדושים של הרגע" (נ. אלתרמן)
בראשית היה הרגע. הרגע בו נבראים חיים, הרגע בו מתבונן האדם על העולם, הרגע בו האמן יוצר. בכל מדיום ובכל שעה אנו יכולים ליצור. להבין משהו. להקשיב. להתעורר. לשם כך עלינו להשתהות מעט, 'לעצור כדי לאצור' את אוצרות העולם ואת המכמנים שבנפש האנושית.
הרגע איננו פירור, שארית, או רק משהו חולף. הוא יכול להיות רגע מכונן, רגע המניע הלאה את החיים אל פסגה חדשה, גם אם היא מינורית. כי משמעות החיים יכולה להתגלות "כניסים יומיומיים קטנים, הארות, גפרורים הניצתים בחשיכה" (ו. וולף). בכל רגע ניתן למצוא את מלוא עומק החיים.
ילדים חווים זאת מעצם טבעם, גם אמנים, יוצרים, חוקרים , ויש גם 'אנשים מהשורה', רגישים ויצירתיים בנפשם, כל עוד יוצאים 'למסע' בעקבות רגעים כאלה.
בתרבות של מירוץ חיים, תרבות שכולנו נישאים על גליה, עד כדי סערה, חשוב ורצוי להפנות את עצמינו לאותם רגעים שיוצרים זיקות ולא ניתוקים, שיש בהם יצירתיות ולא צבירה, דיאלוג ולא רעש קיומי, תובנה ולא מרדף אחר סיפוקים מידיים, היפתחות אל הוויה רחבה ולא היבדלות בגבולות "אני" נרקיסיסטי.
לרגעים כאלה יש השלכות משמעותיות ומרחיקות לכת על עולם העסקים, המחקר, היצירה, חיי החברה וחוויית הנפש.
מרוץ החיים, המצוקות והמשברים הפוקדים אותנו, אין בהם כדי לכבות את ההבהוב הפנימי המתמיד בתוכנו, הקורא לנו "להיות": להיות באמת, להיות בכל כוחנו, להיות חלק מן העולם, לשהות באהבה. לעיתים, מצליחים יוצרים והוגים, להוסיף גחלים לרמץ המבהב בנו, ולהצית בתוכנו אש וקול פנימי חזק וברור יותר. כך ניצת אורו של היחיד השזור במקום, בזולת, בתרבות, באור ההוויה.
מן העיתונות
המסע הלירי אל משוררי הפרוזה | רבקה שאול בן צבי
שני יוצרים כה רחוקים זה מזה – ס' יזהר ווירג'יניה וולף – מופגשים בספר חדש לחקר תנועת הנפש המאפיינת את כתיבתם. מחקר שהוא חוויה אישית.
מסע אל ספר נפתח לעתים בכותרתו, והכותרת התמציתית ורבת ההבעה "מסע אל חוויית הרגע" מרמזת לדמותה של המחברת כמשוררת, לאופיו של הספר ולנמעניו המשוערים המשתתפים במסע. שהרי חוויית הרגע היא האפיון המובהק של השיר והפרוזה הליריים, ומי לנו משוררים בפרוזה כווירג'יניה וולף וכס' יזהר, הרחוקים אמנם מאוד זה מזה, אך דומים באותם מאפיינים שמירי גלעד מתמקדת בהם.
נדיר לפגוש ספר שמצד אחד מושתת על מחקר אקדמי ומצד אחר כתוב בסגנון של הזדהות רגשית הצובעת את הממד השכלתני בגוונים של חוויה אישית, כמו אותה חוויה של התעוררות הנפש המתוארת בספר.
חוויות של עומק וגובה, של גילוי והארה, מאכלסות את חלקו הראשון של הספר, בתוך מבנה אידאי מקורי המשקף את התהליך המורכב ששיאו בחוויית ההתגלות הסובייקטיבית. אבל השיא אינו בא מאליו אלא כפועל יוצא של פעולות נפשיות שונות המתנות אחת את השנייה:כיסופים, השהיה, התבוננות ולבסוף התגלות. אלה פיגומי הספר.
ואכן, השלבים הנפשיים־רוחניים הללו זכו להתייחסויות רבות של משוררים, סופרים, אנשי דת והוגי דעות, ואת דבריהם מביאה מירי גלעד לאורכו ולרוחבו של הספר. אבל התהליך עצמו והקשר בין הדברים הוא פרי רוחה של הכותבת, והיא עושה זאת באופן מרתק ומשכנע. אני יכולה להעיד על עצמי שקראתי בנשימה עצורה ובהתרגשות את החלק התיאורטי של הספר, אולי כי הדברים כתובים באופן שבו הבהירות המושגית אינה הופכת ליובש מדכדך, כמצוי בספרים רבים, אלא מתעלה לדרגה של חוויה.
השלבים המתוארים שזורים זה בזה ומתנים זה את זה. ראשיתם בכיסופים שהם המנוע לתהליך הנפשי, והם עשויים להיות כיסופים לדברים שונים: לאמת, לטוב, למקור הראשוני, לילדות. על כל פנים אין אלה תשוקות לאובייקטים, אלא געגועים לישות שמעבר לקיום השגרתי האוטומטי. הכיסופים אינם מוגדרים במושגים פסיכולוגיים, ומקורם בנפש וברוח. לעתים הם מתעוררים עקב מצוקות וכתוצאה של חוויות ניכור ואבסורד. והדברים מדברים מאוד לנפשו של הקורא המדומיין שאליו כיוונה המחברת. מי שהדברים קרובים לנפשו, מי שבעצמו חווה את הדברים.
במקום עלילה היא יוצרת מקצב. ווירג'יניה וולף
תרבות של ניכור
אבל בלי השתהות לא יניבו הכיסופים כל פרי. כדי להגיע אל המעמקים נדרשת השתהות. וכאן מביאה גלעד מקורות רבים ומרתקים כמו "בשבח הבטלה" של ברטראנד ראסל, "רצות עם זאבים" של קלאריסה פינקולה אסטס, וכן תובנות של זן וחסידות.
בעקבות ההוגים השונים טוענת גלעד שרק על ידי ההשהיה מתאפשרת ההתבוננות הממוקדת, הממיסה את הפער שבין אובייקט לסובייקט. אותה חוויה של התמזגות עם הדבר שבו מתבוננים, או תובנה עמוקה המתעוררת עקב ההתבוננות.
כל משורר ואיש רוח מכיר את הדברים מנפשו, אך ההתבוננות היא כלל אנושית ואינה נחלתה של קבוצה מסוימת. ברור שמבחינתה של גלעד המציאות אינה שטוחה וארעית או נעדרת פשר, אלא מהווה הררי הררים התלויים בשערה, שניתן לטפס אליהם באמצעים הנפשיים המתאימים, ולא בכדי היא מזכירה באהדה רבה את העידן החדש, השפעות מהמזרח הרחוק וטכניקות של מדיטציה.
מבין סעיפי המשנה הרבים שעל כל אחד מהם תילי תילים של תובנות וציטוטים, בחרתי לפרט מעט בנושא אחד: ההתבוננות באנשים (בפרק דיון מרהיב בסוגים שונים אחרים של התבוננות). גלעד נסמכת על בובר כשהיא מבחינה בין הסתכלות של אני־אתה לזאת של אני־לז. בין ראיית הזולת כאובייקט לראייתו כסובייקט. יש התבוננות שמבחינה באדם, ויש ראייה סתמית שמחמיצה את הזולת ואינה חודרת מעבר למסכות ולמוסכמות. כי גם האדם הוא חלק מהמציאות העוטה מסכות, וגם ההגעה אליו היא תהליך נפשי ורוחני. גלעד מבכה את אובדן "המבט האישי" בתרבותנו המנכרת, וטוענת שמי שאינו יודע להתבונן חייו מידלדלים.
וכאן אנו מגיעים להיבט מרכזי בספר והוא ביקורת התרבות המודרנית והפוסט מודרנית, כשבולט רצונה להגן על נכסי עבר ההולכים לאיבוד בהמולת הטכנולוגיה. גלעד יוצאת כנגד חיים של עבודה מופרזת שתוצאתם אובדן הקשר האמיתי עם הסביבה, רידוד החיים הפנימיים והפיכת האדם לטכנוקרט. אנשים רבים בתרבות המערבית מכוונים כלפי חוץ, ומסתכלים בתופעות רק מההיבט החיצוני והטכני. וכך כותבת גלעד:
העולם זולג לתוכנו, משכר ומשקר, זולג אל תוך בתינו – המקום שבו אנו אמורים להיות אנו עצמנו – זולג אל אורחות חיינו, אל נפשנו. אנו רואים את מה שנכפה עלינו בהנאה ובעצלות. אנו נתונים לספיגה חושית מוכתבת. אנו סופגים – זה נוח, זה ממכר, לעתים זה יפה, נעים ואסתטי. אך מבטנו אל העולם הפך למבט שאין בו ערך, אותנטיות או אקטיביות. אנו מוותרים על האחריות לעולמנו הפנימי (עמ' 81).
ימים משמימים בצקלג
לפני שנעבור לחלק הספרותי נטו של הספר (אם כי גם בחלק התיאורטי מופיעות דוגמאות ספרותיות רבות) אני חייבת בגילוי נאות: "ימי צקלג" הוא ספר טראומתי עבורי. אני לא מתרשמת מפרסי ברנר וישראל שבהם זכה, ויותר מתרשמת מהתנגדותו של קורצווייל, בוועדה קודמת, למתן פרס ישראל ליצירה הארוכה עד מאוד (יותר מהתנ"ך!) שאותה הגדיר "פטפטת". קראתי את הספר בראשית נעוריי הרחוקים, ולכאורה עדיין לא הייתי בשלה לקריאתו, אך באותה עת קראתי גם ספרים "קשים" אחרים, וקריאתם נחרתה בזיכרוני כחוויה עזה.
עם זאת, אני מעריכה את הסיפורים הקצרים והנובלות של יזהר, אולי מפני שהמבנים המצומצמים עשויים ביתר קלות להכיל את הגודש הפיגורטיבי; אולי מפני שכוחו של יזהר מוגבל למבנים קטנים. אך לגבי יצירה רחבת היקף כרומן, לא די ביופי מילולי, מרהיב ככל שיהיה, אין תחליף לתנופה הוויטאלית, כהגדרת הפילוסוף ברגסון, המאפיינת את הסיפורת.
למרות כל הפטפוטים התיאורטיים שכל כך נפוצים בימינו, הצורך האנושי ליהנות מיצירת ספרות המספרת סיפור של ממש אינו ניתן להכחדה. כאשר היצירה מתמקדת בהבעה ולא בסיפור עצמו, פונים הקוראים, גם הטובים שביניהם, אל הספרות הקלה או ההיברידית, כי מי יכול באמת ליהנות מ"ימי צקלג" ודומיו? בראיון שבסוף הספר אומר יזהר שלא מוכרחים לקרוא הכול מ"ימי צקלג", שאפשר להסתפק בפרק או בכמה דפים… אכן, דרך אלגנטית להדוף את השעמום.
גלעד נותנת דעתה על הסוגיה ומדברת על ציפיות מקובלות לסיפור עלילה, ציפיות שלא כדאי לבוא עמן כשמתחילים לקרוא את וולף או את יזהר. ואני מוסיפה: להבדיל. כי "אל המגדלור" שקראתיו שוב (בתרגום ויזלטיר) לצורך מאמר זה הוא ספר מסעיר, למרות שאין בו עלילה מקובלת, לעומת "ימי צקלג" שדורש מאבק לשם קריאתו.
דמויות מתבוננות
מירי גלעד, שאוהבת מאוד את יזהר ואת וולף, עושה עבודה רגישה ומדויקת בהחלת עמודי התיאוריה על יצירות הספרות שבהן היא מתמקדת. מאוד אהבתי את ההבחנה שלה בין סוגים שונים של דמויות ב"אל המגדלור" מבחינת יכולת ההתבוננות: ישנן דמויות מתבוננות, ואלה שאינן מסוגלות לכך, ואחרות שנמצאות בשלב מעבר. "אל המגדלור" מתאר חופשה משפחתית אי שם באנגליה בראשית המאה הקודמת. בני המשפחה כמהים להגיע למגדלור, אך רק שנים אחר כך, לאחר מות האם, הדבר מתממש באופנים שונים.
מתבוננת מובהקת היא מרת רמסיי הרגישה, האִמהית, שאת התבוננותה משווה גלעד לאור המגדלור החודר למעמקים אך אינו כובש. אופן ההבטה שלה באובייקטים ובאנשים הופך בעצמו לאמנות, אמנות של חיים, והיא מגיעה לחוויות־על. מר רמסיי בעלה, ראש המשפחה ומדען מזהיר, מתואר כמי שאינו מתבונן אלא סגור בתוך עצמותו המיוסרת והמנותקת. גלעד מנתחת את היצירה באופן אישי ומקורי, והשלבים של המסע הלירי אכן מתאימים להתרחשויות הנפשיות, כאילו בנתה וולף את היצירה על פי התהליך שמציינת גלעד.
ב"אל המגדלור" הדמויות שונות זו מזו בגיל, במנטליות, באופי. ב"ימי צקלג" לעומת זאת כולם צעירים מאוד, באותו מצב, באותו מקום, לפני משימה צבאית, ולכן נוצרת תודעה קולקטיבית הקשורה לעולם הפיסי ולעולם החברתי. גלעד ממחישה שלבים של כיסופים, השהיה, התבוננות והתגלות, וכמו ב"אל המגדלור" גם בספר זה ישנן דמויות מתבוננות, בלתי מתבוננות וכאלה שבשלבי ביניים.
אצל שני הסופרים, מעבר להבדלים הבולטים, יש תיאור של מסע הנפש, מסע אל הרגע החווייתי העמוק; ההתרחשויות בשני הספרים הן תודעתיות, אבל יש בהן אקטיביות רבה. במקום עלילה נרקם אצל וולף מקצב הנוצר על ידי מבנה של אירועים זעירים והשהיות, מעין תנועה גלית. גם אצל יזהר, כמו ברומן של וולף, ישנה תנועה גלית הנוצרת על ידי המקצב של "קו" ו"כתם". הקו הוא ההיבט הלינארי, החיצוני. הכתם הוא התנועה הנפשית. ההשהיה. אלה מושגים של יזהר עצמו. מתח פנימי רב הכרוך בדרמה של הנפש משותף לשני הסופרים.
בכתיבת סקירה על ספר עיוני מוצלח תמיד אני חווה אותו תסכול בשל אי היכולת למסור את מלוא העושר והתובנות, הציטוטים, כלי הניתוח ושאר רשמים דקים מן הדקים. אוצרות אנוש שהן אוצרות הספר. ולכן אני יכולה רק להמליץ: לאוהבי וירג'יניה וולף, לאוהבי יזהר, לפילוסופים שבין הקוראים, למחפשי הדרך הרוחנית, לחוקרי ספרות, לגולי הודו, למשוררים – מחקר מקורי וחווייתי שמעטים כמותו.
בסוף הספר מופיע נספח: ראיון שערכה מירי גלעד עם ס' יזהר. הראיון מרתק ואינטליגנטי מאוד, מאלף ממש. לא להחמיץ.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב סיון תשע"ג, 31.5.2013
פורסם במעריב, ערב שבת, מוסף ליהדות, חברה, יצירה, שבוע הספר תשע"ג, 31.05.13
……………………………………………………………………………………………………
הרגע שבו הספרות נקשרת לאדמה | סבינה מסג
החיפוש אחר חוויית ההתגלות ביצירתם של וירג’יניה וולף וס’ יזהר הוא גם מה שמחפשת האקופואטיקה, שמתעניינת בחיבור שבין ספרות לאקולוגיה
כבר בימי לימודי באוניברסיטה היה לי הרומן המונומנטלי של ס’ יזהר “ימי צקלג” גילוי מפעים. זו לא היתה רק ספרות מעולה, אלא שרשרת של התגלויות. אלה לא היו רק תיאורי טבע, אלא העולם עצמו היה נוכח שם. לראשונה הרגשתי שהספרות נקשרה לאדמה. העולם התאחה. בספרה החדש חוקרת מירי גלעד “רגעי איחוי” כאלה בין הספרות לעולם ביצירתם של וירג’יניה וולף וס’ יזהר. הרגעים הללו אינם מקדמים את העלילה, אך הם מאפשרים לקורא להתנסות במוחשיות של העולם שהמלים מנסות לייצג.
עצירה זו שלא על מנת לקדם את העלילה יש בה חריגה ממה שמקובל כפרוזה, ואכן היא שירה צרופה. היא גם קשורה קשר בל יינתק בעיסוק האקופואטי – בחינת הספרות מזווית אקולוגית.
המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת (1850-1770) זיהה רגעים כאלה – חוויות של שכינה בטבע – בין השאר בפרלוד המובא כאן בתרגומי:
ישנן בחוויית חיינו נקודות של זמן
שבבולטוּת מובהקת מכילות
סגולה של התחדשות, שבהיותנו נדכאים
בשל דעות מסולפות ומחשבות פולמוס,
או נרכנים תחת משא יותר הרֵה גורל,
מתוך עיסוק שִגרה ויחסי חברה
של יום קטנוֹת, פתאום יש לרוחנו ארוכָה;
סגולה המְתגברת את הנאתנו,
חודרת פנימה ומרוממת באחת
מן הגבוה ליותר גבוה
ואם נפלנו – שבה ומקימה אותנו על רגלינו.
גם הפילוסוף מרטין בובר זיהה רגעי חסד שבהם האדם מצליח לעמוד במלואו מול הטבע והאינסוף. בעיני בובר, רגעים אלה אינם מותרות של שקיעה במיסטיציזם זה או אחר, כי אם רגעים של חיות ואיחוי לעצמי המפורר של העידן המודרני.
בכך בדיוק עוסק ספרה של מירי גלעד. היא מתארת את המסע מכיסופים (למשמעות, למלאות, לאיחוי), דרך השתהות והתבוננות, ועד רגעי האפיפניה – ההתגלות – ביצירתם של וולף ויזהר. בראיון שהספיקה המחברת לערוך עם ס’ יזהר, היא שואלת אותו: "מה יכול להיות בעיניך הקשר בין הכתיבה שלך לכתיבה של וולף?" והוא עונה: "אולי רק אורך המשפטים ותשומת הלב להליכה שלהם וההתפרשות שלהם – פרישה ארוכה שיש לה זמן לראות, לתאר, להתמקד על דברים כי הם חשובים. לא לומר: ‘היה בוקר בהיר’, אלא לומר: ‘היה בוקר בהיר והשיח הזה היה כך וכך… כי זה חשוב (…) וזה לא קל לבני אדם. (…) אני הייתי כותב על הלוח: קראו לאט, אי אפשר לקרוא את זה מהר".
כאן מוסיף יזהר כי מכיוון שאין לקורא חיים שלמים להשקיע בספרו הרי שאפשר לקרוא את הספר בדגימות קטנות, שכן בכל פרק יש מה שיש בכל הספר. זו אמירה מוזרה לגבי רומן, ומורה על תפישה של העולם והספרות כמערכת אחת, מורכבת ומגוונת – שלמות אחת.
הדברים הללו קשורים קשר בל יינתק לעניין של האקופוליטיקה – העיסוק האקולוגי בספרות. העיסוק הזה נוגע לא רק לתוכן, אלא גם לצורה: מכלול יצירתו של אמן זה או אחר כמערכת אחת בעלת קשרי גומלין בין חלקיה וארגון פנימי. “ימי צקלג” היא מערכת אורגנית מסוג נדיר זה.
וירג’יניה וולף אומרת: "שכחנו כבר כי חלק גדול וחשוב מחיינו מורכב מרגשות כלפי פרחים וציפורים, שחר ושקיעה (…), לא רק יחסים עם הזולת מעסיקים אותנו. (…) הרומן הפסיכולוגי הגביל את הפסיכולוגיה ליחסים בינאישיים בלבד” (עמ’ 22). ויזהר אומר:
"יש מוסכמה מוקדמת שאומרת שבני אדם הם הנורמה, ואם מישהו מסתכל בנוף אז הוא מורד בנורמה. זה לא נכון. לשניהם יש חשיבות. (…) הדברים האלה שיש שם בחוץ חשובים לי (…). החיים בלי זה הם נטולי ערך (…). אני לא יכול לכתוב במקום שלא רואים כלום בחוץ. (…) יש פה עכשיו תנועה של עץ (…) זה לא שהחלטתי להביט בעץ, אלא מפני שהוא ישנו והוא קורא לי. (…) כשאני לא רואה אותו לא קורה כלום” (עמ’ 307).
והנה תיאור דומה של בובר: “הריני מסתכל באילן. יכולני לראותו בחינת מראה (…) יכולני לחוש אותו בחינת תנועה (…) יכולני לשייך אותו למינו וסוגו (…) אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז. עצמתה של הבלעדיות תפשתני” (“בסוד שיח”), עמ' 6.
יזהר ממשיך ומתאר כיצד הכתיבה, העוצרת ומנכיחה את העץ, מכריחה את הקורא להשתהות. אז, קורה שהוא נזכר כי פעם ראה תנועה כזאת של עץ אך לא שם אליה לב. יכולת זו לעורר תשומת לב לחלק זנוח של החוויה האנושית – מערכת היחסים עם הטבע – היא אקופואטיקה במיטבה. היא לא נכתבה מתוך צו גיוס זה או אחר, שהרי בעת כתיבת “ימי צקלג” המשבר הסביבתי לא עמד עדיין על סדר היום. ההכרה הזאת מביאה לקירוב האדם אל הטבע ולהתמרת התנהגותו ההרסנית לכדי הזנה הדדית – אף על פי למרות שלא זו היתה “כוונת המשורר”.
פורסם ב- 'מוסף ספרים', עיתון 'הארץ', 16.06.2013
חוות דעת על הספר
שלום מירי,
קראתי את ספרך "מסע אל חווית הרגע" ונהניתי ממנו מאד!
בעיני זה ספר מקורי ומיוחד והניתוחים שלך, הן של יזהר והן של וירג'יניה וולף, מעניינים.
להתראות,
פרופ' חגית הלפרין
……………………………………………………………………………………………………
"את ספרך על יזהר קראתי בחלקו, והתרשמתי ממנו מאוד. זהו ספר חשוב ומעמיק,
ואני מצדיעה לך – שהצלחת להוציא ספר ראשון על יזהר."
פרופ' זיוה שמיר
……………………………………………………………………………………………………
מירי יקירתי,
היטבת לתאר אתמול את "הרגע האחד" שהוא "עולם של נצח". ודאי הרגשת זאת באווירה שהשרית בחלל החדר.אני מקווה שבקרוב תימצא לך במה (במות!) להעשיר בדברייך את עולמם הרוחני והתרבותי של הרבים.
היה זה ערב יחיד ומיוחד.
(בעקבות הרצאה על הספר)
יעל מדיני, סופרת