"לא תעשה לך פסל ותמונה" – אפשר שהדיבר נדרש שוב אל חיינו? שהצו דורש דיון מוסרי אקטואלי מטלטל כאשר אנו "מחפשים" את התמונה של המלחמה. למעשה, האמירה הנפוצה: "תמונה אחת שווה אלף מילים", הפכה לאמת מוצקה שאין עליה עוררין. כמעט כמו תורה מסיני.
ויש בכך מן הצדק. חוש הראייה הוא החזק והאפקטיבי ביותר (למרות שבדת היהודית חוש השמיעה הוא החוש המכונן – "ויאמר ה' וכו'), העולם הוויזואלי תוקף, תקף ומתקיף מכל עבר את חיינו ונפשנו (מי יכול להימלט מהמסכים, משלטי חוצות, מחלונות ראווה ודוכנים אינסופיים של מוצרים). עידן של הצפה ויזואלית. ואנחנו מאמינים למראה עינינו. "למילה אין כוח מול תמונה", אמרה לי מפיקת טלוויזיה, שעמדה עם צוות צילום בדריכות מול עזה, כנראה כדי להגיע אל "התמונה".
יש בכך מן הצדק, אמרנו? אלא שבמושגיו של הפילוסוף בודריאר, התמונות הן יותר דימויים מנותקים מהמציאות, מאשר ייצוג המציאות. התמונות הן מוצרים של שיווק, של אינטרסים כלכליים, של נארטיבים קבועים מראש.
ומה באשר לאובייקטיביות, ל"אמת", שהעיתונאים אוהבים להתהדר בה כחלק משליחותם? יש דבר כזה בעולמנו האינדיבידואליסטי, הרלטוויביסטי, האינטרסנטי?
אם יש אמת – היכן תמונות מהרס שנעשה בידי נאט"ו, בידי ארה"ב, בידי מוסלמים בכל חלקי הגלובוס, או לנפגעי הטרור הישראלים ויישובי עוטף עזה לאורך שנים – האם הם זכו לקלוז-אפ ורציפות על מסכי העולם כמו ההרס של עזה?
שמחתי לשמוע קול קורא במדבר התקשורתי מפי כתב טלוויזיה ספרדי בארץ שאמר: אני מרחיק את הזום כדי לתת מקום לסיפור. והסיפור מורכב יותר מהתמונה" – אהה, יש סיפור! כלומר, יש גם לצד הישראלי זכות לקול, לא רק ל"תמונה טובה". האם אין חיינו התרבותיים, הערכיים, האישיים ספוגים בסיפורים, במילים, אפילו בשורות שיר מכונני מודעות?
ההיתלות ב"מובן מאליו", הנוח, הממכר, של צפייה רק בתמונות היא עצלנות מנטלית, אינטלקטואלית, ערכית ומוסרית.
אך לא די בכך. זהו גם עידן של "אין לי זמן". תמונה אחת והבנתי את העיקרון. דימוי אחד ו"הלאה המציאות" – שהיא בהכרח מורכבת, בעלת נסיבות, עומק, הקשרים.
למי יש סבלנות לקרוא מאמר? להעמיק בנתונים, בנימוקים? בתולדות? בנסיבות? תמונה אחת ודי, וגוזרים דין, צווחים בכיכרות (כאן המילים עוזרות, בתנאי שהן מילים נעלות: חירות, זכויות, שחרור), ומגלגלים בזפת ונוצות את כל הערכים ערומים ומובסים, לאחר שנתלשו מהם כל מלבושי המילים שנתנו להם תוקף.
המחיר כה נורא. אז אולי בכל זאת נחזור לדיבר: "לא תעשה לך תמונה".